נוירולוג חשוב מוצא את שורשי מרבית התגליות של מדעי העצב המודרניים אצל פילוסוף בן המאה ה-17
LOOKING FOR SPINOZA: JOY, SORROW, AND THE FEELING BRAIN
By Antonio Damasio, Harcourt, New York, 2003 ($28)
כששב אנטוניו דמסיו לבית המלון שלו בהאג ביום רטוב וסחוף רוחות ב-1999, הוא לא היה יכול להתאפק וסיפר לשוער שזה עתה הוא חוזר מביקור בביתו של שפינוזה. "אתה מתכוון… הפילוסוף?" הגיב השוער אחרי הפסקה קצרה. "כבר לא מדברים עליו הרבה, בימינו."
למעשה, לרוב האנשים, מחבר "תורת המידות" וכתבים נוספים הוא לא הרבה יותר מדמות זכורה במעורפל מספר לימוד בקולג'. דמסיו, נוירולוג בולט ומחברם של שני ספרים פופולריים אחרים על רגשות ועל המוח, יוצא לתקן מצב עניינים זה בספר "מחפשים את שפינוזה: אושר, צער והמוח המרגיש". בייחוד הוא מעוניין להראות שהפילוסוף, שהתעניין ועסק בפיזיקה, באסטרונומיה ובמתמטיקה של זמנו, צפה מראש את רוב מה שמגלים היום מדעני העצב על המוח האנושי ובעיקר על היסודות הביולוגיים של הרגשות ואפילו של התודעה עצמה.
התוצאה היא כרך שהוא לחלופין מרתק וקשה להבנה, אלגנטי וחסר סדר, ולעתים, אפילו עשוי להרתיע את אלו שאינם מכירים מעט את תחום הנוירופיזיולוגיה. תוך שהוא מערב ממצאים של מחקרים עדכניים עם מקרים היסטוריים של מטופלים פגועי מוח, דמסיו מציג את חזונו שלו לדרך שבה אלפי פיסות הפאזל הקטנות שאוספים מדעני המוח בשקדנות עשויות להתחבר יחדיו. הוא משער, לדוגמה, שרגשות – אושר, כאב, רווחה, צער – לא זו בלבד שהם תורמים להישרדות המין אלא אף מדרבנים בני אדם לקראת התנהגות מוסרית וארגון חברתי שיתופי. באותו זמן, בפסקאות המנתחות את כתבי שפינוזה ודנות בחייו, הוא מקדם את עניינו של הפילוסוף. אין זה צירוף מקרים, סבור דמסיו, שאלברט איינשטיין ומאורות אחרים של עולם המדע חשו קירבה לשפינוזה, יהודי יליד הולנד ממוצא פורטוגזי שכתביו הוכרזו כופרניים ונאסרו ברחבי אירופה למשך כמעט מאה שנים לאחר מותו. הפילוסוף כתב אמנם בעיקר בנושאי דת ומבנה פוליטי, אך הוא חשב כמדען.
לדוגמה, טוען דמסיו, בקובעו שהנפש והגוף הם בלתי נפרדים, עשויים "מאותו החומר עצמו", שפינוזה חש שתהליכים מנטאליים – מחשבות, זיכרונות, רגשות – תלויים בנוירופיזיולוגיה של המוח, אף על פי שלא היה יכול לדעת דבר על "פטפוטי" הנוירונים או על זרימת המתווכים העצביים. הפילוסוף, לדברי דמסיו, חש באופן אינטואיטיבי את תפקידם של הרגשות בסלילת הדרך לעצמי בעל מודעות. קיומו של תפקיד זה, לדעת הנוירולוג, הולך ומתבסס בהדרגה על סמך מחקרים המראים שאזורים מסוימים במוח אחראיים לניטור מתמיד של מצבו הכולל של הגוף ורושמים את השפעתם של אירועים חיצוניים (היעדר מזון, מות אדם אהוב, שודד בפינת הרחוב) ופנימיים (זיהום, זיכרון של אחר צהריים נעים, מבוכה עקב תקרית חברתית לא נעימה). מתוך "קריאת טמפרטורה" כללית זו נובעים רגשות, פעילות מנטאלית נפרדת מן המידע הגולמי שעליו מבוססת הקריאה עצמה. דמסיו מאמין כי שפינוזה, שציין ש"הנפש האנושית היא עצם הרעיון, או עצם הידיעה של הגוף האנושי," רמז על רעיון זה.
הוא כותב: "אני משוכנע שתהליכים מנטאליים יסודם במיפוי המוחי של הגוף, אוספים של תבניות עצביות המתארות תגובות לאירועים הגורמים רגשות ותחושות." הדחף להביא לשיא את תחושת הרווחה ולהימנע מכאב ותחושות אחרות התפתח אולי כאסטרטגיה העוזרת לאורגניזם לשרוד. הפילוסוף תמך ברעיון שהדרך הטובה ביותר להילחם בתחושה שלילית היא להכריעה על ידי תחושה חיובית שמקורה בהיגיון, מתכון לתחושת רווחה שעומד במרכזו של החלק האחרון של הספר.
יש שני סוגים של מדענים הכותבים ספרים: אלו הזהירים, הממאנים להתקדם מעבר למידע שלפניהם, ואלו הנועזים שמחברים בין תחומים ומשתמשים במה שידוע כקרש קפיצה למסעות אל תיאוריה לא מוכחת. דמסיו, שהיו שהאשימו אותו בקפיצה אל מעבר למה שידוע בפועל למדענים במטרה ליצור סיפורים משכנעים, שייך כמובן לקבוצה השנייה. כמה קוראים ימצאו בכך טעם לפגם, אחרים יזקפו זאת לזכותו. בסופו של דבר, לעתים קרובות ההבנה מתקדמת בזכות דילוגים ספקולטיביים שכאלה.
מי שקראו את עבודותיו הפופולריות של דמסיו, "השגיאה של דקארט" ו"התחושה של מה שקורה" ימצאו הרבה דברים מוכרים. ובכל זאת, כדאי לקרוא את "מחפשים את שפינוזה" גם משום שהוא מיטיב להעביר את תחושת השליחות האישית: המחבר בוחן את מה שידוע על חיי הפילוסוף כאילו חיפש קרוב שאבד. איך חי? מה קרא? האם היה שבע רצון בזמן גלותו ממשפחתו וקהילתו?
דמסיו מוצא כמה תשובות ומדמיין אחרות. שפינוזה, בעיני המחבר, היה ראוי להערצה על אומץ לבו. הוא היה נעים הליכות בשנותיו המאוחרות, חביב בדרכים רבות, אך קשה עורף ומוזר באחרות. יכולתו להתאים את חייו לתוצאות גלותו הייתה ראויה לציון. "במונחיו שלו הוא הצליח", כותב דמסיו. ברור שהנוירולוג מקווה לעשות את אותו הדבר.
אריקה גוד כותבת בנושא ההתנהגות האנושית בעבור ניו יורק טיימס.
_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
עורכים ממליצים
לחקור את הבלתי נראה: אמנות, מדע ורוחניות.
EXPLORING THE INVISIBLE: ART, SCIENCE, AND THE SPIRITUAL
by Lynn Gamwell. Princeton University Press, Princeton, N.J., 2002 ($49.95)
ההתפתחות המדעית בשתי המאות החולפות הפכה היבטים רבים של הטבע, שהיו בעבר בלתי נראים, להיבטים שאפשר לראותם, ובכך הובילה את מרבית המשכילים במערב לתפיסת עולם מדעית – מדובר בשינוי קיצוני, אומרת גיימוול. "כבר מזמן הכירו בשינוי הקיצוני הזה בגלל השפעתו על המדע ועל התרבות. מטרת הספר היא להדגים כיצד חלחל השינוי הזה לאמנות החזותית, חלחול שגרם להופעתה של האמנות המופשטת כחלק מן הגל הראשון של האמנות המודרנית בסוף המאה ה-19". גיימוול – מנהלת המוזיאון לאמנות באוניברסיטה של מדינת ניו יורק שבבינגהמטון, אוצרת הגלריה לאמנות ולמדע באקדמיה למדעים של ניו יורק ופרופסורית-אורחת למדע בבית הספר לאמנות חזותית בעיר ניו יורק – מטפלת בחריצות הן באמנות והן במדע. ספרה, המחזיק 364 איורים ושמחבר באופן יוצא מן הכלל בין אמנות למדע, מעורר גם את העין וגם את הנפש.
הרוצחים שבתוכנו: עלייתם הקטלנית של החיידקים העמידים
THE KILLERS WITHIN: THE DEADLY RISE OF DRUG-RESISTANT BACTERIA
by Michael Shnayerson and Mark J. Plotkin. Little, Brown, New York, 2002 ($24.95)
לנוכח הצלחתה של האנטיביוטיקה הצהיר ב-1969 המפקח על הבריאות בארה"ב, ויליאם סטיוארט: "אנחנו יכולים לסגור את הספרים על מחלות מידבקות." שלושה עשורים לאחר מכן הכריז המפקח על הבריאות, דייוויד סאצ'ר, לנוכח ההתפשטות המהירה של עמידות בקטריאלית לאנטיביוטיקה: "אנו צופים בתחייה כלל-עולמית של המחלות המידבקות". שניירסון ופלוטקין (שניירסון הוא כתב מערכת בכתב העת וניטי פייר, ופלוטקין הוא אתנו-בוטנאי שעומד בראש הצוות לשימור האמזונס) מדווחים מה גרם לתחייה הזאת: "הסיבה העיקרית הייתה שימוש-יתר, ושימוש לא נכון, באנטיביוטיקה." בקרה עלובה על התפשטות הזיהומים בבתי חולים ובמוסדות סיעוד הייתה גורם תומך. האם יש דרך לעצור את החיידקים? אולי. הכותבים סוקרים כמה אפשריות אך נמנעים מלנבא מי מהן תצליח.
קציר קטלני: הטרגדיה של החקלאות התעשייתית
FATAL HARVEST: THE TRAGEDY OF INDUSTRIAL AGRICULTURE
edited by Andrew Kimbrell. Island Press, Washington, D.C., 2002 ($45)
"אנחנו…מוצאים את עצמנו בעיצומו של מאבק היסטורי בין שני חזונות בדבר עתיד המזון במאה ה-21". תנועה גורפת והמונית למען מזון אורגני, אקולוגי והומני קוראת תגר על ההגמוניה ארוכת השנים של המודל התאגידי-תעשייתי." קימברל, מנהל המרכז לבטיחות המזון, מביא 58 מאמרים ו-250 צילומים במטרה לספק "אוצר של תחמושת הבא בעתו" לעזרת התנועה הציבורית הזאת. התחמושת כוללת תיאור ארוך ומייגע של הנזקים שנגרמו על ידי החקלאות התעשייתית ואסטרטגיה להביא את "הקץ לעסקי החקלאות".
הספרים באנגלית זמינים לרכישה באתר www.sciam.com
